אמונה-רפואה לנפש

בס"ד

שיחתו השבועית של

ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת

נקרא מֹשֶה, כי הוא מושה את התורה לכלל ישראל בכל דור ובכל שעה

פרשת שמות, שנת תשע"ב

"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, י).

מספר שאלות מסביב לקריאת השם של משה רבינו ע"ה

באיזו זכות זכתה בתיה להציל את משה ממוות?

התורה מספרת דבר מדהים מאוד על אשה נוכרית, בת פרעה, שנתגלגלה לידיה זכות כבירה להציל ילד ממוות, ולא סתם תינוק אלמוני, אלא את משה רבינו שעתיד לגאול את ישראל ולהוריד את התורה מן השמים לארץ. מאחר וקבלנו "שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה" (אבות ד, ב), שכאדם מקיים מצוה אחת הוא מקבל כוח וזכות לקיים מצוה נוספת גדולה יותר. ברור אפוא, שבטרם ביצעה מצוה זו עשתה מצוה אחרת. ונלענ"ד לומר, שהמצוה הקודמת היתה שהיא התגיירה, כמו שדרשו חז"ל: "בתיה שמה, אלא על שם שכפרה בע"א דכתיב ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ואמר רבי יוחנן משום רשב"י שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה" (ילק"ש דה"י א, פ"ד, תתרעד). כלומר, שהיתה זו טבילה לשם גירות, כפי שעושה כל אשה שחפצה להתגייר. על ידי מצוה זו, זכתה למצוה גדולה יותר להציל את משה מן המים.

אחר כותבי זאת מצאתי את הדברים בדברי המהר"ל ז"ל:

"שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה... מפני שמגלגלין זכות על ידי זכאי, ואם לא היתה זכאית לא בא זכות כזה על ידה, ואי אפשר לומר שהיתה בת פרעה מצלת את משה אם היתה מתנגדת אל משה ואל עמו, כי הדברים המתנגדים הם פועלים דברים מתנגדים, כמו שמתנגדים הדברים שמהם יבאו אותם הדברים, ואיך היתה סבה שתהא בת פרעה מצלת מי שהוא הפך לה, והרבה ריוח והצלה לפני המקום להציל את משה לכך אמר שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה" (גבורות השם, פי"ז).

האם לא נתנו שם למשה בשעה שנולד?

אולם, השלב הבא מציב שאלה הרבה יותר קשה. "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה", כל הקורא פסוק זה עומד ותמה, אמנם, לא עשו למשה טקס ברית מילה, שהרי נולד מהול (סוטה יב, א), אבל מובן מאליו, שאביו ואמו קראו לו בשם כלשהו. שם זה, הוגד או לא הוגד לבת פרעה, יהא אשר יהא, היא קראה לו בשם "משה". נשאלת השאלה, למה גבר שם זה על השם שקראו לו אביו ואמו, שכלל וכלל אינו ידוע לנו?

יתר על כן, מצאנו במדרש שעשרה שמות היו למשה (ויק"ר א, ג), מכולם השם שקרא לו בורא עולם כשפנה אליו בפעם הראשונה הוא: "משֶׁה משֶׁה" (ג, ד), וכך הוא נקרא לאורך כל התורה וזה שמו לדורי דורות בפי העם. וזהו למעשה אותו שם שקראה לו בת פרעה! כמובן, שהדבר צריך הסבר, למה דווקא בשם זה נחקק זכרו לדורות?

גם לגופו של השם שאלו המפרשים, אם קראה את שמו על שם שהוא נימשה מן המים, היתה צריכה לקרוא לו "נִמְשָה" או 'מָשוּי'. אם מפני שהיא משתה אותו, היו צריכים לקרוא לו "משיתי" או "משיתיהו". אבל, השם "מֹשֶה" פירושו, שהוא מושה אחרים מן המים, אם כן השם שונה מ"רוח השם", בשני דברים: א. הוא מבטא פעולה של משה ולא של בתיה. ב. הוא קרוי בזמן הווה והיא בזמן עבר. ג. המילים בלשון העברית מתחלקות לשלושה חלקים: פועַל, תואר, שם. המילה "משה" שייכת לקבוצת הפעלים בזמן הווה. דבר לא מצוי הוא, שפועַל יהפך לשם.

שאלה נוספת, וכי למה זה מעניין אותנו מהו השם שבת פרעה קראה לו ומאיזה סיבה עשתה זאת? וכי יעלה בדעתו של מישהו בימינו לתת לאיזושהי גויה לקרוא את שם בנו מפני שהיא הצילה אותו ממוות?

מכוח כל השאלות הנ"ל חייבים לומר, שאת השם קרא לו הקב"ה, והוא ית' שם אותו בפי בתיה שתתן לו שם זה כדי שכך תקרא לו בתקופה שהוא עתיד לגדול בביתה, בארמון פרעה. המצוה שעשתה בהצלת משה נתנה לה את הכוח הרוחני להיות צינור בידי ההשגחה האלוקית, לתת את השם ההולם את שורש נשמתו של משה רע"ה.

יוצא אפוא, שמשמעות שמו של נותן התורה היא, שהוא המושה מן המים, ללא הרף, בכל עת ובכל שעה.

הנה מצאנו בספרי (עקב, יב): "נמשלו דברי תורה למים: מה מים חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם... ומה מעלים את הטמא מטומאתו כך דברי תורה מעלים את האדם מדרך רעה לדרך טובה... ומה מים חנם לעולם אף דברי תורה חנם לעולם... ומה מים שאין להם דמים אף דברי תורה אין להם דמים".

וכך מדרשים לרוב בהם מוצאים מכנה משותף לתורה ולמים.

הלוא ידוע, שכל מציאותו של משה רבינו בעולם היתה רק לצורך מתן תורה, לכן הסמליות מובנת ביותר, משה רבינו במשך כל שנות חייו "מושה תורה", מהעולם העליון ומשקה אותה לכלל ישראל במשך ארבעים שנה. ולא זו בלבד, אלא שידועים דברי הגר"א ז"ל בפירושו למשלי: "כי בכל דור ודור יתלבש משה בתלמיד חכם הגדול שבאותו דור" (ל, ד). כלומר, שהעברת התורה בכל דור ודור מתבצעת דרך נשמת משה רבינו. והאריך על זה רבות רבינו ישעיהו הורוביץ זצ"ל בספרו של"ה הקדוש.

לכן שמו הוא ' פועַל' בזמן הווה. שהרי נשמתו ממשיכה למשות מים – תורה מן הים האינסופי של התורה הק'. שהרי מבואר בספה"ק שאורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, וכמו שהוא ית' אין לו סוף, גם לתורה אין סוף.

לצורך הצגת החכמה האלוקית הכרחית מידת הענווה שהגיעה לשיאה אצל משה

אמרו חז"ל (תענית ז, א): "למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיה נה, א), לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

מאמר זה אומר דרשני, שהלוא, אם באו ללמדנו שכדי שתיקלט התורה בליבו של האדם, צריך הוא לרכוש תחילה את מידת הענווה, היה די לומר את סופו של המשפט: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה". לשם מה היו צריכים להקדים את המשל? בדרך כלל, מציבים משל כשהנושא קשה להבנה, עוזר המשל להבין את הדבר הקשה, המסובך או המופשט. אבל, בנידון דנן, נראה לכאורה, שההיגד הוא כל כך פשוט, עד שאינו נצרך למשל כלל וכלל. אם חז"ל משלו משל, הלוא סימן הוא שהכלל שנתנו קשה להבנה והבנת המשל מקרבת אותנו לחקר התופעה.

אמרו חז"ל, חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין (אי"ר ב, יג), כלומר, שכל המדעים שבעולם יכולים ללמוד חכמי אומות העולם ואף להגיע בהם לדרגות גבוהות מאוד, אבל תורה אינם יכולים לקבל כלל וכלל. קביעה זו טעונה כמובן הסבר עמוק.

אומר רבינו המהר"ל ז"ל (נתיבות עולם, נתיב התורה פ"ב, נתיב הענוה פ"ח), שהמים הם חומר שתכונתו היסודית היא ההתפשטות. כלומר, אינו מגביל את עצמו במקום מסוים. אם אין חומר מוצק שתוחם אותו, אז הוא מתפשט לכל צד בלי שום גבול. בניגוד לחומר מוצק, שהוא מוגבל מצד עצם מהותו. לכן, אצל חומר מוצק יש מקום גבוה ומקום נמוך, אצל מים אין מקום גבוה ומקום נמוך. ולא זו בלבד, אלא שמחמת טבעם הם מניחים מקום גבוה – כלומר, מקום שמבליט את עצמו מעל פני שאר המקומות שמסביבו – והולכים אל למקום שהוא בלתי מוגבל, הוא המקום הנמוך.

כך גם בעל גאווה שמרגיש את עצמו שהוא נעלה מעל לבני אדם אחרים, ובכך הוא מגביל את עצמו על ידי מעלתו. אבל התורה שהיא אין סופית, חסרת גבולות, אינה יכולה להיכנס לתוך שטח מוגבל, לכן היא מניחה אותו וזורמת אל העניו שהוא אדם פשוט ואינו מחשיב את עצמו לדבר מיוחד, לכן הוא חסר גבולות, ובזה הוא כלי לקבלת התורה, שהיא שכל פשוט שאינו יכול להיות מוגדר בתוך דבר מסוים ולא יכולה להיות 'כלואה' בתוך 'אישיות גדולה'. יודגש, אף אם אכן יש בו מעלות וכשרונות גדולים ביותר, אין הדבר תלוי בבחינה האובייקטיבית, אלא בהרגשה הסובייקטיבית.

כשם, שככל שהמקום הוא נמוך יותר, זורמים אליו מים רבים יותר במהירות גדולה יותר, כך דברי התורה יורדים אל האדם בכמות ובאיכות גדולים יותר ככל שהוא שפל רוח יותר. לכן אצל אברהם אע"ה שהגיע למדרגת "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), זכה שלמד מעצמו את כל התורה עד שלא ניתנה (בר"ר צה, ג). אהרן ומשה שעליהם נאמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ז), שהיא דרגת התבטלות וענווה גבוהה יותר, אמר עליו הכתוב: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו... כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב, ו-ז). משה רבינו שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר במידת הענווה, כמו שהעיד עליו בוחן לב וכליות: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), לכן זכה להיות מקבל התורה ולהגיע לדרגת הנבואה הגבוהה ביותר האפשרית, עד כדי כך שהתורה נקראת על שמו "תּוֹרַת מֹשֶׁה" (מלאכי ג, כב). ופירשו חז"ל, שזכה לכך בגלל ענוותנותו המרובה (שבת פט, א).

שתי דרגות בענווה

בספר "נועם אלימלך" (שמות, ד"ה ואלה) כתב:

"שהצדיק הגדול הנתחזק ונתיישן בצדקו ימים רבים אזי אף שעושה דברים גדולים וצדקות רבות אף על פי כן הוא ניצול מגדלות כי אדרבא הוא מוצא בעצמו חסרונות לומר שהוא מקצר עדיין בעבוד' והוא מיצר עצמו על זה... והמה עמודי עולם הנקראים בשם ישראל, ואותן הצדיקים המתחילים בעבודה חדשים מקרוב באו בהיותם עושים איזה דבר קדושה נתלהב בקרבם הגדלות והמה סוברים שכבר הגיעו לתכלית העבודה האמיתית ואף על פי שהם צדיקים המה נכשלים בעון הגדלות המה אשר בשם יעקב יכונה". ובפרשת נח כתב (ד"ה אלה): "לפי שכשהאדם סובר בעצמו שהוא צדיק אז הוא נופל ממדרגה אף אם היה באמת צדיק על ידי המחשבה הזאת הוא נופל ממדרגה שלו".

כלומר, שיש שני סוגי צדיקים, האחד – שככל שיעלה בתורה, ביראה ובכל מידה נכונה, הרי שהוא לא ירגיש בליבו שום התנשאות ולא עוד, אלא שתמיד תעטוף אותו התחושה שביטאה יעקב: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת" (בראשית לב, י). כמו שאמר גדול דורו רבן יוחנן בן זכאי: "אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ" (אבות ב, ח). כפי שאמרו חז"ל: "איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה" (סנהדרין פח, ב). אדם זה הוא צדיק מושלם המכונה בשם "ישראל". אבל, ישנם צדיקים גדולים, נזהרים בקלה כבחמורה, עמלים בתורה ועולים ביראה, אבל יש להם סיפוק והנאה מעבודת השם הנפלאה שלהם. הרי, שגם זו בחינה מסוימת של גאווה והם מכונים בשם "יעקב", מפני שלשלמות טרם הגיעו.

משה רבינו היה בבחינה העליונה ביותר, הוא לא חשב שהוא ראוי לתפקיד שאליו שלחו הבורא. הוא ביקש מעומק הלב: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג), ופירשו ז"ל, שאמר: "כל ברייה שתשלח, ראויה היא לכך יותר ממני!". וזה הפירוש "עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), שהרגיש את עצמו לאדם הנחות ביותר.

משה וכל גדולי מוסרי התורה במשך הדורות זכו לכך בזכות ענוותנותם!

ומבואר בכל הספרים, שהענווה היתה הסיבה העיקרית שהגיע משה לדרגתו האלוקית, עד שנקרא "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים לג, א), ופירשו חז"ל: "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה א-להים" (דב"ר יא, ד). והרחיב את הדיבור רבינו הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל:

"אפשר להסביר הענין לשון קבלה במשה ומסירה ליהושע על דרך מאמר חז"ל (סוטה ד, מט, א) משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות איש שהכל בו. כוותנם במליצה זו על דרך שדרשו 'וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת' (שה"ש ז, ח), (ויק"ר לו, ע"ש). מה האשכול, כל הגדול מחבירו נמוך מחבירו כן תלמידי חכמים כו', והענין כי על ידי הענוה זוכה האדם הכל, וכמו משרע"ה שהיה אדון הנביאים ואב החכמים לא נשתבח אלא בענוה וכל מה שזכה הוא בעבור ענותו, ואלו היה עכשיו אדם ענו כמשה היה ודאי זוכה לתורה בשלימות...

וכמאמר חז"ל (עירובין נד, א) 'וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה' (במדבר כא, יח) אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ואין מקפיד כלל על כבודו, התורה ניתנה לו במתנה. ולכן לא היה משה שוכח שום דבר מהתורה יען שלא הקפיד על כבודו כלל ונתנה לו...

שהרי הרכין הקב"ה שמים עליונים והשרה שכינתו על הר סיני שהוא היה הקטן שבהרים, כמו כן ישרה הקב"ה שכינתו על האדם הדכא ושפל רוח למטה בעולם. וזהו שאמר כאן משה קבל תורה 'מסיני'. והבן. ומסרה ליהושע. לפי שהיה גם כן עניו גדול... ויהושע לזקנים. שהיו גם כן ענוים... וזקנים לנביאים. שהיו גם כן ענוים. כמאמר חז"ל (נדרים לח, א) 'אין השכינה שורה כו' ועניו' " (רוח חיים אבות א, א).

והוא פלא גדול. כי הלוא באומות העולם, כל הגדול מחברו בחכמה, גדול ממנו בגאווה ובהתנשאות, ופעמים אף בשחצנות! וכך מצאנו לאורך ההיסטוריה, מלחמות שנמשכו עשרות שנים בין גדולי גאוני עולם המדע, מי המציא המצאה מסוימת קודם. אחת המחלוקות – המלחמות הקשות ביותר היתה, בין איזיק ניוטון לבין לייבניץ, מי מהם קדם לגלות תחום חדש במדע המתמטיקה. והדבר מובן מאוד וטבעי מאוד, שכן זה טבעו של האדם להתגאות בכוחותיו. האחד – ביופיו, והשני – בעושרו, השלישי – בכוחו וכל הלאה. והלוא כולנו יודעים, שאף הגדולים שבחכמי אומות העולם לא הגיעו לקרסולי חכמי ישראל. אף בדור האחרון ידוע, שאחותו של מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, שהיתה מתמטיקאית מפורסמת אמרה, שגאונותו של מרן ז"ל היתה לפחות פי עשר מזו של אלברט אינשטיין. שהוגדר כגדול אנשי המדע באלף השנים האחרונות. אם כן, היה זה אך טבעי שתהיה בהם גאווה כלשהי. אבל הנה כמו שכותב רבינו הגר"ח זצ"ל, לאורך כל הדורות מבלי יוצא מן הכלל, מעתיקי השמועה, מוסרי התורה היו כולם ענווי עולם עד שקשה אף לתאר זאת.

על מרנא הגר"א זצ"ל, שגדלותו בתורה אין להשיג כלל וכלל, כפי שסיפרו תלמידיו וכמו שרואים זאת כל ההוגים בתורתו עד היום הזה. וכתב הגאון האדיר מרן הגר"א קוטלר זצ"ל, שמגדלותו של הגר"א ז"ל עלינו להבין דרגת רבותינו הראשונים ולמעלה מהם אמוראים, תנאים וכן הלאה עד למשה רבינו.

"הנה כתבו חכמי דורו והבאים אחריו, כי הוא מחסדי השי"ת שנשלח בדורות אלה עיר וקדיש מן שמיא, שהקים עולה של תורה ונתגלו לו כל שערי אורה של תוה"ק וגילה צפונות מני קדם והאיר כל סתום ועמום, איזן וחיקר יסודותיה ופתח שערים רחבים ללימוד התורה ולעבודת ה' בדרכים אמיתיים דרכי קדושה וענוה ועמל תורה על כולנה, ועוד ועוד בכפלי כפלים לאין שעור כמבואר בדברי קדשם, וחלק מדבריהם בזה יראו בספר הנוכחי. ועוד זאת הנה הופעתו היא מנפלאות תמים רעים לבסס ולחזק אמונת חכמים, בדורות הללו של חולשת ההכרה וקוצר ההשגה וריחוק גדול ממעינות האורה של הקדמונים, אשר זה גורם למדוד ח"ו את קדמונינו בקנה המדה שאינה מתאימה כלל לאמתיות גודל תורתם וקדושתם אשר הוא כגבוה שמים מארץ מהשגתינו. ולזאת נשלח רבנו הגדול כאחד מגדולי אבירי הדורות הקדמונים, אשר כל גאוני הדור ההוא שהיה דור דעה חרדו והשתוממו למראה גודל תורתו חכמתו וקדושתו למעלה מכל תפיסה אנושית ומכל דרכי הטבע, והכירו כמה גבהו עמקו ורמו דרכיו למעלה מהשגתן ומכל מה שאפשר לצייר בדמיונם שיהא במציאות, וכן כל החכמים בשאר חכמות הרגישו עצמם כקליפת השום נגדו בדרכם על מפתן חדרו, שכל זה מבורר ומאומת בעדויות נאמנות ומבוררות בלי פקפוק כלל, גם מפורסם לכל העולם, ויחד עם זה ראו כולם גודל חרדתו ויגיעתו על כל אות ותג מדברי חז"ל עד כדי מסירת נפש להבין דבריהם ולקיימם - ועי"ז נפתח פתח להבין ולהרגיש משהו במיעוט השגתנו מרבותינו הראשונים כמלאכים, ומכ"ש מחז"ל" (משנת רבי אהרן, ח"ד, עמ' שכז).

הרי בא תלמידו הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל ומבהיר: "יותר שהיה רבנו הגדול נ"ע אשכול גדול שבגדולים, יותר היה נמוך ושפל בדעתו מכל אדם אשר על פני האדמה ממש".

ובהקדמתו לספר "שנות אליהו", שהוא פירוש הגר"א על המשניות כתב, דמשום מדת ה"ענוה" זכה רבנו להשגותיו בתורה ("הגאון" ח"ב, עמ' 733-4).

ויכולים אנו להאריך ולפרט על אלפי, אלפי גאונים וקדושים כזוהר השמים מזהירים, שהאירו את דורם ועדין אנו נהנים מאורם על ידי גאונותם וגודל ענוותנותם. נספר רק על שביב אחד ממאור גדול שהתהלך בתוכנו והאיר את דורנו:

סיפר הגאון רבי יהודה עדס שליט"א, ראש ישיבת קול יעקב ומגדולי תלמידי פוסק הדור הגרש"ז אויערבך זצ"ל:

משך שנים רבות נוהג הייתי יום או יומיים לפני ערב ראש השנה לעלות לבית רבינו לקבל את ברכתו.

שתא חדא, היה זה כשנתיים ימים טרם סילוקו לגנזי רום, טלפנתי אליו כדי לתאם את שעת הביקור. רבינו ענה לי בזו הלשון: 'השנה אינך צריך לבוא אלי, כיון שמובא שילך לחכם שתופס ישיבה. ואילו עתה כבר איני תופס ישיבה...'.

היטב כאב לי לשמוע משפט כזה, מפי אדם גדול בתורה שהייתי מקושר אליו בקשר-נפשי בלתי-רגיל, ועל כן נסעתי מיד אל מעון-קדשו.

בעומדי על מפתן חדרו, הופתע ואמר לי: הרי סיכמנו שאינך מגיע...

אמרתי לו: 'אמנם הרב לא תופס ישיבה, אבל תופס את הדור כולו...'.

כשמוע רבינו דברים הללו, כמעט פרץ בבכי, ואמר לי: 'גם אתה עושה לי כדברים הללו... השבוע כתבו עלי בעיתון שאני פוסק הדור, איני יודע משנה אחת כצורתה, והם קוראים לי פוסק הדור!...' (חכו ממתקים, תשס"ח, ח"ב, עמ' סה).

כתב הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זצ"ל בהנהגות האדם שחיבר:

"ויהיו דבריו בנחת עם בני אדם ואם משבחין אותו ילך בזריזות ויצטער את עצמו ויאמר מה זה משבחין אותי ואין בי, אילו היו מכירין בשפלותי ושטותי ומעללי ומעשי הרעים. ואיך אשא פני לפני הבורא ית"ש שהוא יודע ורואה מעשי בכל עת ורגע אף על פי כן הוא מרחם עלי בכל דברי".

גם בעולם האמת נשארים הצדיקים בדרגת ענווה

"היה מעשה בזמנו של הרה"ק רבי שלום מבעלז זצ"ל, שגזרו גזירה קשה ומרה על בני ישראל. שלח הרה"ק מבעלז שני שליחים על ציון זקינו הרמ"א ז"ל בקראקא, שיספרו לו אודות הגזירה, וביקש מהם לומר על הציון, שהרב מבעלז מבקש מאד שיתייצב לפני כסא הכבוד לבטל את רוע הגזירה. הוא הוסיף לצוות עליהם לומר שם בשמו, שידועה לו גדול ענוותנותו, וגם כשהוא בשמים הוא לא מכיר במעלתו, ולכן יסבור שאינו ראוי להתפלל לפני כסא הכבוד וימאן ללכת לעורר רחמים עליהם, לכן הם אומרים בשם הרב מבעלז, שידע שהוא הניח אחריו את הגהותיו על השו"ע, שכל ישראל נוהגים ודנים על פיו, ומבלעדיו לא היתה הלכה ברורה לדעת מה יעשה ישראל, ובכח זה הוא יכול ללכת ולעמוד לפני כסא הכבוד להעביר את רוע הגזירה. השליחים נסעו לציון הרמ"א ואמרו שם כפי שהצטוו, ואחרי מספר ימים התבטלה הגזירה.

זו מדרגה מופלאה ונעלה מהשגתנו, שגם אחרי מאתים שנה שהרמ"א ז"ל היה בעולם העליון, לא נודע לו גודל ערך חיבורו. מכאן נדע שאין לנו שום השגה במדרגת ענוותנותם של הצדיקים, כמו שאמרו חז"ל (אבות ו, א) כל העוסק בתורה לשמה וכו' ומלבשתו ענוה. מילתי אמורה, שמדת הענוה של הצדיקים, אינה דבר טבעי. משמים מזכים אותם במדת הענוה, ואף כשהם יושבים בגן עדן במדרגה עליונה ונהנים מזיו השכינה, הם לא מכירים את ערכם" (שפע חיים דרשות חורש"י תשמ"ב, עמ' רסז).

כיצד ענקי התורה והיראה יכלו להרגיש בקרבם ענווה?

אמנם, צריכים אנו להבהיר לעצמנו, הכיצד יכול אדם הנמצא בדרגה גבוהה ומרוממת והוא ת"ח שיודע כל התורה כולה, להרגיש בקרבו שפלות גדולה מאוד, כמו שאמר אדוננו דוד הע"ה: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז). והנה, רבותינו ז"ל הירבו לספר בעוצם ענוותנותו של הלל הזקן, עד כדי כך שהציבוהו כמופת לרבים: "תנו רבנן לעולם יהא אדם ענוותן כהלל" (שבת ל, ב). והלוא, יודעים אנו, שהוא היה מלאך א' ממש. שהרי שנינו (סוכה כח, א):

"תנו רבן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' (משלי ח, כא), וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף".

ואם אלה הם התלמידים, מה כבר יש לומר על הרב?! אם כן, נשאלת השאלה, איך יכול אדם כזה להיות עניו באמת ובתמים?

הגה"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל התייחס לשאלה זו:

"והלל בענוותנותו אמר על עצמו: 'שאין שום מעלה בכך שאני מתהלך בצדקתי, שהרי כל ימי גדלתי בין החכמים ובין יושבי בית המדרש והייתי תלמידם של שמעיה ואבטליון (אבות א, יא), ואילו עיקר הגדלות היא אצל אדם, שמצד אחד לבו נוטה לכל דבר עבירה וראשו נמשך לתאוות ומחשבות רעות כל היום, ואף על פי כן הוא מתגבר על יצרו ועובד את השי"ת ונשאר בגדר יהודי. שאדם כזה יקרא צדיק ועובד ה'. אבל אני שלא היה לי מעולם אפילו מחשבה רעה לחטוא, ומטבעי אין אני נוטה לרע, הרי שאם אני חוטא אני גרוע יותר מכל אדם מישראל! וכך ביטל הלל בענוותנותו את מעשיו וצדקותו והביט על הפחותים שבישראל שהם טובים ממנו.

הביאור, איך היה משה רבינו ע"ה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר יב, ג), למרות, שהיה בחיר הנביאים ודיבר עם הקב"ה פנים אל פנים. כי משה רבינו הרהר לעצמו, וכי מעלה היא זו שאני צדיק, הלא הנני בנו של עמרם ואחיו של אהרן הכהן ומעולם לא היה לי שום ניצוץ של תאוה ומחשבה רעה, והנני בגדר מלאך איש האלקים (דברים לג, א). ואם כן איזו מעלה היא שאני נשמר בקדושה, הרי דבר פשוט הוא שלא אחטא. אבל קרח הוא יחשב לצדיק, כי יש לו מחשבות רעות והוא מתגבר עליהם ואינו חוטא, וכן דתן ואבירם שלבם נוטה לרע, הרי כמו שהם נראים הם טובים יותר ממני, ולפי ערכם ומדרגתם כל אחד הוא צדיק קדוש וטהור יותר ממני" (שפע חיים, רעוא דרעוין, וישב, עמ' קעט).

הסברו מאיר באור חדש את דבריו של רבינו הרמב"ן ז"ל שכתב באגרתו המפורסמת ששלח לבנו, ובה שם את הדגש על בריחה ממידת הגאווה והכעס, ועל רכישת מידת הענווה ואף נתן לו הדרכה מפורטת, כיצד ליישמה בחיי היום יום:

"עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד... וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא, עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ, חֲשׁוֹב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד".

סיפר רבי אליקים שלזינגר, ממקורבי מרן רבינו החזון איש זצ"ל, על שיחה שהיתה לו עמו: "שאלתיו אם הוא יודע שהוא גדול הדור? ואמר: הן. שאלתי: אם כן איך יתכן גודל ענוותנותו, ביטול ערך עצמו במדה כזאת והכנעתו לפני כל אדם? והשיב: 'כי יודע אני שאם אדם אחר היו לו כוחות ואפשרויות כמוני, בודאי היה מתעלה למישהו חשוב' ". ["ווייל איך ווייס אז א אנדערער וואלט געהאט מיינע כוחות און מיינע תנאים, וואלט ער דאך טאקע עפעס געווען"]. (ספר "בית אב" עה"ת ח"א, עמ' קפד).

רבי ישראל סלנטר זצ"ל, אכן, הכל יודעים את גודל צדקותו ומכנים אותו "מייסד תנועת המוסר", אבל לא הכל יודעים את עוצם גאונותו, שבעוצם פיקחותו הצליח להסתירה. וכך התבטא פעם: "אמנם, יש לי מוח כמו אלף אנשים, ומה בכך?! כשאבוא לעולם האמת יתבעו אותי כמו אלף אנשים!"

שני סוגי צדיקים האחד דואג רק לתיקון נשמתו, השני דואג תמיד להשפיע על אחרים

עוד למדנו ממשנתו של רבינו אלימלך מליז'נסק זצ"ל:

"יש שני מדרגות צדיקים יש צדיק שאינו משגיח כלל על העולם רק כל עבודתו כדי לזכך ולתקן את נשמתו להעלותה לשורשה למקום מחצבתה. ויש צדיק קדוש וטהור שהוא דואג ומיצר תמיד על צרות ישראל וכל מגמותיו ומחשבותיו לעולם כל טוב להשפיע... המשגיח על העולם להשפיע להם תמיד נקרא בשם יעקב... הצדיק שאינו משגיח על העולם להשפיע להם אלא על נשמתו להעלותה לשורשה הוא נקרא בשם ישראל" (נועם אלימלך, שמות, ד"ה או יאמר).

כלומר, שגם הדרגה הגבוהה של הצדיקים מתחלקת לשני סוגים, יש כאלה שכל מגמתם להשפיע על הזולת, ללמד תורה לרבים ולקרב לבבות ישראל לאביהם שבשמים, והם נקראים בשם "יעקב". אבל, יש צדיקים בדרגה עוד יותר גבוהה, שעסוקים רק עם עצמם ובתוך עצמם, לתקן את נפשם עד לשורשה האמתי, והם מכונים בשם "ישראל".

למעשה, כל אותם אנשים שהיו מכונים "צדיקים נסתרים", השתייכו לסוג הצדיקים שמכונה "ישראל". גם על משה רע"ה נאמר בסה"ק, שהסיבה שהוא לא רצה ללכת למצרים לגאול את ישראל, מפני שבמשך כל אותן שנים ארוכות שהתבודד במדבר כרועה צאן יתרו, עסק בלימוד התורה על כל אופניה ופניה, ובתיקון נפשו באופן הנעלה ביותר. לכן הוא העדיף להמשיך בעבודה זו מאשר להתייצב בפני פרעה ולהערב את נפשו בעבודה מדינית, של גאולת ישראל ממצרים והנהגתו לעבר ארץ הקודש, מפני שהוא ראה בכך ירידה רוחנית.

צדיקי אמת רוצים במשך כל חייהם להיסתר ולהסתיר דרגתם

על רבינו הבעש"ט הק' ז"ל, שהיה שנים ארוכות צדיק נסתר הלן בעומקה של תורה באופן שאיש בעולם לא ידע. אף גיסו רבי גרשון מקיטוב ז"ל, שגאון עצום היה, היה משוכנע שרבי ישראל הוא, עם ארץ גמור! ומסופר בספרי חסידות, שכל ימיו היה הבעש"ט חוקר, בגלל איזה חטא שעשה נגזר עליו מן השמים שייחשף לציבור.

מסופר על הגאון רבי משה מאיוויה ז"ל, איש קדוש וצדיק נסתר בדורו, שבא פעם לחסות בצלו של הגר"א ז"ל משך ימים אחדים. עם בואו פנה הגאון אל תלמידיו יושבי בית מדרשו, והורה להם כי יתמידו להיכנס אצל ר' משה, ללמוד ממנו "הלכות מידות טובות".

הגר"א מיליקובסקי מספר (דבר אליהו, ח"ב, תש"א, עמ' תטז), בשם מרן הגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל, שבאחד מביקוריו של ר' משה מאיוויה, פתח מרנא הגר"א ז"ל את סגור לבו לפניו, בהביעו איזה רגש של "קנאה" בחלקו: "במה זכית אתה, ר' משה, למה שזכית" – תמה באזניו.

ר' משה עדיין לא הבין למה הדברים מכוונים, ושאל: כלפי איזו זכות כבודו מדבר?

השיבו הגאון: אתה הצלחת להסתתר ולהתחבא מעיני הציבור, ואיש לא מדבר בך, ואילו אני לא זכיתי לכך...

סיכום: משה רבינו נקרא בשם זה מכיוון, שהוא "מושה" את התורה שנמשלה למים, ומשקה אותה לכלל ישראל בכל עת ושעה. הסיבה שזכה לכך, בגלל מידת הענווה הגדולה שהיתה לו. גדולי הדורות, למרות שגאונותם היתה מעבר להשגת אנוש, היה ליבם מלא ענווה באופן שאין להשיגו. מפני, שהרגישו שאת כל דרגותיהם קבלו במתנה מהקב"ה, ועל כן לא מגיע להם שום שבח ותהילה, אלא אדרבא, לא מילאו את חובתם כפי שהיו צריכים לעשות.