בס"ד
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
אהבת הרב לתלמיד תנאי להעברת התורה!
פרשת יתרו, שנת תשע"ב
"וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט, ה) – "אוצר חביב... כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום" (רש"י). "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (ו).
במעמד הר סיני הובדלו והשתנו ישראל מכל העמים
בפרשתנו מגיעים אנו לאירוע החשוב ביותר בתולדות האנושות, מתן התורה לעם ישראל. זו היתה, לא רק מטרת יציאת מצרים כש"כ: "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (ג, יב), אלא תכלית בריאת כל העולם, כדברי רש"י בפסוק הראשון: "בראשית בשביל התורה שנקראת 'ראשית' דרכו ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית' ".
הקב"ה מציע לעם ישראל לצאת ממשפחת העמים ולהיות שלו בלבד. לפני מתן תורה מבהיר בורא עולם, במה ישתנה מעמדם של ישראל לאחר קבלת התורה ממה שהיה לפני כן. הם יהפכו להיות "אוצר חביב", "ממלכת כהנים". ואמנם, בספר הכוזרי מסביר החכם למלך, שחוץ מארבעת הדרגות הידועות בעולם: דומם, צומח, חי, מדבר, יש דרגה חמישית גבוהה ממעלת המדבר, והיא "נשמת ישראל", אשר ניתנה להם במתן תורה.
כתב הרמב"ם, שהסיבה שהגויים שונאים את ישראל היא מפני, קנאתם בדרגתם הרוחנית המיוחדת. דבר זה מובא במאמר חז"ל (שבת פט, א) שהר סיני נקרא כך מפני, שמחמתו שנאה לעולם, שאז הובדלו ישראל מכל העמים להתקרב לקב"ה והגיעו עד למעמד של "בנים", כש"כ: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים יד, א).
עתה עומדת בפנינו חקירה, האם מתן התורה וההתקרבות להקב"ה הם שני דברים שונים, שאינם תלויים זה בזה, או שמא האחד מותנה בזולתו. בתלמוד (יבמות מה, א/ב?? עח, ב??) התבאר, שלפני מעמד הר סיני התקיים תהליך של גיור לכל ישראל, ומשם לומדים כל הלכות גיור. כלומר, לא היה ניתן לתת את התורה לפני שניתנה לישראל נשמה אחרת גבוהה בהרבה מזו שהיתה להם לפני כן.
אגב, בכל תהליך גיור שעובר נוכרי שמקבל עליו עול תורה ומצוות בלב ונפש חפצה ורוצה להיכנס לכלל ישראל, חוזר על עצמו אותו תהליך, הווי אומר, הוא מקבל, בזמן הטבילה נשמה חדשה – "נשמת ישראל". לכן אמרו חז"ל, גר שהתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב, א), כלומר, הוא נולד כעת מחדש. לכן, מבחינה הלכתית מתבטלת הקרבה המשפחתית בינו לבין קרוביו הנוכריים: אביו, אמו, אחיו, אחיותיו וילדיו!
הסיבה למתן התורה לישראל היא אהבת ה' אליהם
הברכה שלפני קריאת שמע של שחרית נקראת "ברכת התורה", ובה אנו מבקשים מהשי"ת שילמדנו את תורתו היקרה. ברכה זו, ורק זו, פתיחתה שונה מכל ברכה אחרת והיא מתחילה לספר: "אַהֲבָה רַבָּה אֲהַבְתָּנוּ...". ולאחר מכן, היא מזכירה שהקב"ה לימד את אבותינו את התוה"ק: "וַתְּלַמְּדֵם חֻקֵּי חַיִּים כֵּן תְּחָנֵּנוּ וּתְלַמְּדֵנוּ...". משמע מכאן, שהסיבה שזכו לקבל את התורה היא בגלל, אהבה גדולה ומיוחדת – "אהבה רבה" – שאהב אותם בו"ע ומכוח זה, גם אנו פונים ומבקשים: " וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ...". כלומר, שאהבת ה' אלינו היא תנאי מוקדם לקבלת התורה. מאחר וכל ברכה צריכה להביע בחתימתה את עיקר מהותה, הרי שהיא מסיימת: "הַבּוֹחֵר בְּעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה".
גם לפני ק"ש של ערבית, אנו מברכים ברכה דומה אם כי קצרה יותר: "אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ. תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ... וְאַהֲבָתְךָ אַל תָּסִיר מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".
רואים אנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שקבלת התורה מצריכה מצב של אהבה גדולה בין נותן התורה לבין מקבלה. ביאור הדבר, מפני שאורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא (זוהר, ויקרא עג, א). פירוש, התורה והקב"ה הם דבר אחד, וכדי שהיא תעבור לעם ישראל גם הוא צריך להתחבר לאותה אחדות. ידוע, שהגי' של "אהבה" היא "אחד", כלומר, ש"אהבה" היא האמצעי לחבר בין שני דברים ולהפוך אותם לאחד. אם כן באהבת ה' את עמו העביר להם גם את תורתו. הוא אשר אמרו חז"ל, שכששמעו את הדברות יוצאות מפי השכינה, פרחה נשמתם. לכן ספר "שיר השירים" שמתאר בשפת המשל – כמו שפירש רש"י בשם חז"ל – את שהתרחש במעמד הר סיני משתמש בתיאורים ובמונחים של אהבת איש ואשה, שזו מערכת היחסים בין הבוי"ת שנמשל לאיש, לבין כנסת ישראל שנמשלה לאשה, כש"כ: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיה"ש ו, ג).
לכן אנו מבקשים מידי בוקר בקדושא דסידרא: "הוּא יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ. וְיָשֵׂם בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ". מפני שלצורך קבלת התורה צריך האדם לקבל קודם אהבת ה', שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בעבודת האדם. כש"כ חוה"ל, ששם אותה בשער העשירי, פסגת עבודת ה'.
בין הרב המלמד תורה לתלמיד חייבת להתקיים מערכת זהה של "אהבת נפש"
כתב הרמב"ם: "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא" (הל' ת"ת ה, יב).
ידוע שדבריו של הרמב"ם בדקדוק גדול נכתבו, וכל מילה ומילה ללמד יצאה. והנה, מש"כ שחייב הרב לכבד את תלמידיו, מובן לכל אחד ואחד, שכן, תלמיד שמרגיש מושפל קשה לו לקבל תורה מרבו. וברור, שכך הוא בכל סוג של לימוד. אבל, הדגשתו "להזהר בתלמידיו ולאוהבם", חידוש גדול יש בה. מפני, שהיא דורשת מהרב ליצור בליבו אהבה לתלמיד, ומשמע מדברי רבינו ז"ל, שהוא תנאי מיוחד במסירת התורה, והדבר צריך הבנה. שהרי לא מצאנו בכל המורים והמלמדים שבעולם, למן בית הספר היסודי ועד לפרופסורים באוניברסיטה, שתהיה להם אהבה לתלמידיהם.
אמרו חז"ל: " ושננתם לבניך אלו תלמידיך מכאן לתלמידים שהם קרוים בנים וכשם שהתלמידים קרוים בנים כך הרב קרוי אב" (ספרי ואתחנן לד). ובכתבי הגר"א כתוב, שלאור הנ"ל כשהרב מלמד את התלמידים מתבצע תהליך של 'הולדה'. משמעות הדבר, שכשם שאמרו חז"ל, שבתהליך ההולדה יש להיזהר מפני מצבים מסוימים, היכולים לפגום בירידת נשמה גדולה לעולם וציינו (נדרים כ, ב) תשע מידות: בני שנואה, בני שכורה וכו'. אם כן, כך גם בעניין 'הולדת' התלמיד, שעניינו 'הולדה ברוחניות', צריך להיזהר באותם דברים כדי שלא יהיה תלמיד פגום ח"ו. לכן אמר הגר"א הערה למעשה, שחייבת להיות אהבה של הרב לתלמיד, שאם לא כן הרי הוא 'כבני שנואה' ויהיה התלמיד פגום.
עוד הוסיף מרנא הגר"א ז"ל, שכשם שבהולדה יש שלושה שותפים, יש חלק שהאב נותן, יש חלק של האם ויש חלק שהקב"ה נותן. הרי, שהנולד מכיל בקרבו את היישות של המוליד. כך גם ב'הולדה רוחנית', הרב נופח את רוחו בתלמיד להיות לו ל"רוח חיים", בכל חייו הרוחניים. עתה נבין, את התניית הרמב"ם, שחייב הרב 'להזהר' ולאהוב את התלמיד, וזאת כדי שיוכל להעביר לו את התורה באופן המושלם ביותר.
במדרש מצאנו לעניין זה משל יפה:
" 'מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה' (משלי ב, ו), א"ר יצחק משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן ובא מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו נטל אביו חתיכה ונתן לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיו, מתוך שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו, כך דעת ותבונה זה התורה שנתן הקב"ה לישראל שנאמר ויתן אל משה ככלותו" (ילק"ש, שם).
כלומר, שהתורה שהקב"ה נותן לאלה שהוא מחבב אותם, לאותם שעמלים ומתייגעים לרדת לעומקם של דברים, היא ממש מתוך פיו, כביכול. וכל זה: "מתוך שהיה מחבבו"!
ובאותו אופן נעשית העברת התורה על ידי מלמדי התורה בכל דור.
אהבת החתם סופר לתלמידיו
על אחד מגדולי מרביצי התורה רבי משה סופר זצ"ל, הידוע בכינויו "החתם סופר", מספר נכדו הגאון רבי שלמה סופר (חוט המשולש, עמ' ל):
"לא הראה [החת"ס] רוב האהבה לתלמידיו בפניהם, והיתה יראתם אותו גדולה ופחדו מהדר גאונו. אבל בכל זאת מאד גדלה אהבתם אליו יותר מאהבת איש את אביו. כי כמים הפנים אל פנים כן לב אדם לאדם ונפשם קשורה בנפשו. ומזה הסתעף שגם התלמידים אהבו זה את זה אהבה עזה אף גם אחרי שנים הרבה שהתפרדו איש מעל אחיו זה פונה לכאן וזה לכאן, בכ"ז הרגישו בנפשם איזה התקשרות זה לזה כי אב אחד היה להם והדריכם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, וכמו שלהבת קשורה בגחלת כן היתה אהבתם אליו מתוך אהבת נפש ומתוך יראת הרוממות ויחדיו אגודים וצמודים ונפשם תתענג בדברם ממנו מתהלוכותיו ומנהגיו דרכו בקודש. ועל ידי דביקותם הגדולה ברבם לא נמצא תלמיד המקדיח תבשילו ח"ו".
ממעשה בזקן ראשי הישיבות ותלמידו רבי אריה לוין זצ"ל
הצדיק הירושלמי הנודע רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה מתלמידיו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעת שלמד אצלו בסלוצק, נהג להיכנס בכל ליל שבת לאחר הסעודה לבית רבו לדבר עמו בדברי תורה.
באחד מלילות השבת שאל הגרא"ז את תלמידו הדגול: "היכן אכלת בעת לימודיך בישיבה בסלוצק"?
"בשבתות אכלתי בביתו של פלוני", השיב רבי אריה וענה. "ובימות החול היכן אכלת"? הוסיף ראש הישיבה ושאל. רבי אריה מנה מספר בעלי בתים אצלם אכל במשך השבוע. הרגיש הגרא"ז שעדיין חסרים ימים כדי להשלים את ששת ימי השבוע, ושאל: "ובימים הנותרים היכן אכלת"? שתק רבי אריה ולא ענה. חזר הגרא"ז על שאלתו זו ולרבי אריה לא נותר, אלא לספר את האמת – שהיו ימים אשר בהם לא אכל, אולם הוסיף מיד ואמר: שהימים אשר בהם לא אכל היו חביבים עליו יותר מן הימים בהם היה לו מקום לאכול. לאחר מכן המשיכו ראש הישיבה ותלמידו את שיחתם כרגיל.
לאחר שחזר לביתו, השעה הייתה מאוחרת בלילה ורבי אריה כבר הלך לישון, נשמעה לפתע נקישה בדלת ובני המשפחה נדהמו לראות את הרבנית בילא הינדא, רעיתו של ראש הישיבה עומדת בפתח ואומרת בקול מבוהל, אנא רחמו בבקשה, לראש הישיבה אין מנוחה, אין לו מנוחה!
רבי אריה ששמע את דבריה של מרת בילא הינדא נחרד למשמע הדברים וקם מיד ממיטתו, התלבש וניגש לשאול את הרבנית מה אירע. הנך מוכרח לבוא מיד לדבר עם הרב, אין לו מנוחה, הוא אינו יכול להירגע, "לאחר שהתברר לו שהיו ימים שלמים בהם לא אכלת כאשר למדת בישיבתו בסלוצק".
משהגיעו רבי אריה לוין ומרת בילא הינדא, מצאו את הגרא"ז מסתובב בבית הלוך וחזור, נרגש ונסער, ומשראה את רבי אריה פנה אליו בקול שבור ואמר לו: "שלוש שנים למדת בישיבה בסלוצק, אני כיהנתי כראש הישיבה וכלל לא ידעתי שהיו ימים בהם לא היה לך מה לאכול. הלא אנכי אחראי לכך, מה אענה ביום הדין ומה אומר ביום התוכחה? אנא סלח לי על זאת". נדהם רבי אריה למשמע הדברים אמר: "הן אשמתי היא זאת, שכן היה עלי להודיע על כך להנהלת הישיבה, ומשלא הודעתי, כיצד יכול היה מישהו לדעת כל כך"?
בקושי רב, לאחר דו-שיח ארוך, הצליח רבי אריה להרגיע את רבו לאחר שהבטיח לו שאין בלבו עליו שום קפידה או תרעומת על כך ("בדרך עץ החיים", הרב ידעאל מלצר הי"ו, ירושלים תשמ"ו, ח"א עמ' 253).
על שני גדולי ראשי הישיבות בדור שלפני השואה
על הגאון המפורסם רבי ברוך דב לייבאוויץ זצ"ל, ראש ישיבת קמניץ בליטא סיפר אחד מתלמידיו רבי חיים שפירא: כשבאתי בפעם הראשונה לקמניץ, נכנסתי לביתו ומצאתיו כפוף על הספרים ושקוע בלימודו.
הגיעה הרבנית והביאה עמה ארוחת צהרים ואמרה לרבינו: "ברוך בעריל, הבאתי ארוחת צהרים, הינך זקוק לאכול לחיזוק בריאותך". כשראתה אותי, בחור לא מוכר, שאלה אותי מי אני? סיפרתי שהגעתי עכשיו וברצוני להכנס ללמוד בישיבה, כששמע זאת רבינו צהל לקראתי והציע לי שאוכל אני את מה שהרבנית הכינה עבורו. כמובן שסירבתי. כשעמד רבינו על כך אמרה הרבנית שיש מספיק אוכל, והיא תביא עוד עבורי, רק אז הסכים לאכול.
סיפור דומה בפיו של הג"ר שמואל גרוסברד על אחד מבני הישיבה, שנכנס לרבינו ותוך כדי דיבורם הגישה הרבנית קערה עם דייסה לארוחת ערב. רבינו שאל את הבחור אם כבר אכל? וכששתק והבין רבינו שעדיין לא, בקש ממנה עוד צלחת ועוד כפית כדי שיחלקו יחד את אותה מנה שהוגשה לרבינו.
אחד הבחורים סיפר, כי כאשר הגיע לישיבה וביום הראשון עדיין לא סודרה עבורו אכסניה, ניגש אליו רבינו והזמינו לישון בביתו. בבית הציעו לו את המיטה, ואחרי זמן מה הופיע רבינו עם כרית באומרו: "מסתמא עם זה יהיה לך יותר נח" (הרב הדומה למלאך, עמ' 236-7).
על הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל ראש ישיבת גרודנה שבפולין, שלמעלה מחמישים שנה זכה להעמיד אלפי, אלפי תלמידים שרבים מהם הפכו ברבות הימים למרביצי תורה ומקימי ישיבות בכל התפוצות. סיפרו הכל את גודל אהבתו הנפלאה לכל בחור ובחור שבא לישיבתו.
סיפר אחד מתלמידי הישיבה בעבר: נער צעיר הייתי כאשר הורי שלחו אותי ללמוד במכינה לישיבת גרודנה, היות שהורי היו עניים מרודים לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי ברכבת. לכן הוחלט שעלי ללכת ברגל. הישיבה שקבעו שאלך היתה רחוקה מהלך שלשה ימים, ציידוני במעט אוכל שהיה ברשותם וברכות חמות והדריכוני, שכאשר יגמר האוכל אבקש מיהודים בדרך. יצאתי לדרך וכן עשיתי, אוכל השגתי פה ושם והייתי לן על ספסלי בתי כנסיות ופעמים אף ישנתי על אדמה באיזו פינה, סתם.
סוף סוף הגעתי לישיבה, כמובן עייף ומורעב, אבל מוכן למבחן כאשר דף הגמ' מסודר במוחי להפליא. בחורים מהישיבה שראוני ושמעו למטרת בואי הציעו לי ללכת ולהבחן במשרדו של ראש הישיבה הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל, שהיה מטבח ביתו. רה"י קבלני בחביבות ובקשני לשבת על הכסא. אחרי שקבלני בחביבות ושאל לשמי ולעיירת מוצאי, פנה ואמר לי, ברצוני לשאול אותך שתי שאלות בלבד, הכנתי עצמי בקפידא, המבחן!
שאלה ראשונה, מתי אכלת לאחרונה ארוחה חמה? נדהמתי מהשאלה והרהרתי ארוכות ולבסוף עניתי לפני כשלושה שבועות קם רה"י ואמר, ראה, אין כוחי בבישול כרעייתי אלא שהיא כרגע לא נמצאת בעיר, תצטרך להסתפק במה שאני יודע. נגש והחל לבשל לי ארוחה. נדהמתי מגודל המעמד אפילו את אבי לא ראיתי מבשל וכאן ראש הישיבה הגדול עומד לבשל בשבילי!! כשסיים לבשל, שם לי צלחת מלאה מהתבשיל. אחר שגמרתי דאג למלאותה שוב, עד שהייתי שבע כהוגן שלא יכולתי לאכול עוד.
כשסיימתי וברכתי ברכת המזון, אמר, עתה השאלה השניה, כאן כבר הייתי בטוח, שעתה לאחר שהנני שבע אפשר כבר לבחון אותי. השאלה השניה שברצוני לשאול אותך: מתי ישנת לאחרונה במיטה? שוב נדהמתי, והשבתי: לא זוכר בדיוק. הלך רה"י לחדר השינה שלו, סידר לי את המיטה, כעבור כמה דקות חזר, ובקשני ללכת לישון, כיסה אותי היטב, בעייפותי נרדמתי מיד עד הבוקר. אחר כך התברר שזו היתה מיטתו שלו.
זה היה מבחן הכניסה שלי לישיבת גרודנה!
וסיים בעל המעשה: "שנים רבות עברו מאז, צרות רבות עברו עלי, כל משפחתי נכחדה בשואה האיומה ועוד מצוקות אין ספור. מה ששמר את יהדותי כל השנים, על אף כל הטרגדיות, אלו רק אותן שתי השאלות, אותו מבחן הקבלה לישיבת גרודנה" (תורה יבקשו מפיהו, עמ' 224-5).
הרי לנו ששני אותם גאונים וצדיקים עצומים, שלמרות שראשם היה בשמים, הרי שרגליהם ניצבו על הארץ ועיניהם ראו את צרכיו של כל בחור ובחור, וליבם הגדול היה מלא אהבה לכל תלמיד יותר מאהבת האב לבנו.
ומעשה במו"ח הגאון רבי אריה בינה זצ"ל, ששאלו בנו: "אז מה, התלמידים קודמים לי?" והוא ענהו: "אמנם כן, הם קודמים לך!"
באותה אהבה של השי"ת לעמו ושל הרב לתלמידו, טמון הסוד הגדול של העברת התורה מדור לדור בצורה שאין לה אח ורע, ואף בנסיבות ובמצבים נוראים ואיומים שלא חוותה שום אומה מאז ומעולם.
על מעתיקי השמועה, מקימי עולה של תורה בישראל לאחר השואה
כל מי שזכה ללמוד אצל רבותינו גדולי התורה ומעתיקי השמועה, לא יכל שלא להרגיש את עוצם אהבתם לכל תלמיד ותלמיד. הגאון רבי יוסף כהנמן זצ"ל, מקים עולה של תורה, ישיבת פוניבז' המעטירה, הקריב את גופו ונפשו כדי לבנות ולהחזיק את הישיבה. ולשם כך יצא לנסיעות ארוכות לחו"ל כדי לגייס תרומות. אבל מיד כשחזר הגאון הישיש, נכנס לבית המדרש, גם עם השעה היתה אחת או שתיים אחר חצות הלילה, וניגש לבחורים שהיו שקועים בעומק הלימוד ונישק כל אחד ואחד על ראשו, כאילו שהיה בנו יחידו.
על מרן הגרא"מ שך זצ"ל ראה כל אחד את אהבתו הגדולה לתלמידיו. עובדות למאות ולאלפים סופרו בהספדים לאחר הסתלקותו. נזכיר בקצרה רק אחד מהם.
מעשה והוא הבחין באחד מתלמידיו שנמצא במצב נפשי קשה מאוד. הוא טלפן לפסיכולוג מומחה שמתגורר בירושלים וביקשו, לקבל את הבחור לטפול באופן דחוף. הוא השיבו, שהיות שזה ליל בדיקת חמץ בפרט וערב פסח בכלל, כך שאין לו אפשרות לקבל את הבחור לטיפול. ברם, ראש הישיבה הפציר בו מאוד וטען, שמצב הבחור חמור מאוד והוא מוכן לבוא עמו באופן מיוחד לירושלים. כששמע זאת הפסיכולוג, אמר, שאם העניין אכן כל כך חשוב ודחוף, הוא מוכן לבוא לבני ברק. רה"י אמר, שאין בכך צורך, שהבחור יבוא לירושלים.
בערב פסח בבוקר, שאלו השכנים את הפסיכולוג, למה הרב שך בא לביתו? והוא לתימהונם, פתח זוג עיניים ואמר: "ראש הישיבה לא היה בביתי, וכלל וכלל לא ידוע לי שהוא היה כאן בסביבה".
בחול המועד נסע הפסיכולוג לבני ברק, נכנס לביתו של הרב שך, שקיבל אותו בסבר פנים יפות ובשמחה גדולה והודה לו על הטיפול שהעניק לבחור שהיה זקוק לסיוע נפשי דחוף. הפסיכולוג נבוך ואמר: "לא באתי לקבל תודה, באתי לבקש סליחה ומחילה. כבוד הרב טרח להגיע אלי לירושלים עם הבחור ואנכי לא ידעתי, אילו ידעתי הייתי בא לב"ב כפי שהצעתי לרה"י בטלפון". הרב שך הושיבו על ידו, נטל את ידו והרגיעו: "צלצלתי אליך בליל בדיקת חמץ, כי בא אלי בחור שראיתי עליו שהוא זקוק לטיפול נפשי דחוף. לא רציתי להטריחך לבוא לבני ברק ואתה לא רצית להטריחני לעלות לירושלים. לכן אמרתי לך: אשלח לך את הבחור בעצמו. אמרת שזה הכי טוב שהבחור יבוא בעצמו ואתה תטפל בו מיד. בודאי היו לך סידורים חשובים בערב חג הפסח, ועל כך תודתי שלמרות זאת הסכמת לקבלו בליל בדיקת חמץ. אבל אני ידעתי שהבחור נמצא במצב נפשי שאי אפשר לשלוח אותו לבד מבני ברק לירושלים. לא רציתי לבקש מאנשים אחרים ללוותו, כיוון שלא הכל צריכים לדעת שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי. אי לכך החלטתי, שכשם שאב מתלווה אל בנו אם הוא נמצא במצב כזה, כך מחובתי ללוות את התלמיד לטיפול אצלך.
לכן נסעתי עם הבחור עד לביתך ושלחתי אותו אליך לבדו. בינתיים טיילתי בחצר ביתך והיה שם אויר ירושלמי צח ונעים ואפשר היה לחשוב בלימוד במשך שעתיים. ממש תענוג, באמת תודה".
עד כאן הסיפור שזכה לפרסום רב, לא על ידי הרב שך, אלא על ידי הפסיכולוג. אבל, האם מכיר מישהו מורה, מלמד, ביסודי או בתיכון, דוקטור או פרופסור במכללה או באוניברסיטה, שטיפל באופן דומה באחד מתלמידיו? אני בכל אופן לא שמעתי מעולם כדבר הזה. מפני, שרק על ידי לימוד התורה הופך המלמד לאב והלומד לבן. הנשמות מתקשרות ומתאחדות זו בזו באופן על-טבעי, וזו מתנה מיוחדת שהעניק הקב"ה ללומדי ועמלי התורה.
על אחד ומיוחד מגדולי ראשי הישיבות של דורנו, שהעמיד תלמידים לרוב, שהרבה מהם משמשים כמרביצי תורה מובילים בארץ ובתפוצות, הלוא הוא הגאון הנפלא רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל. ראה מכל אחד מתלמידיו את אהבת התורה העצומה שבערה בו, עד שכל כולו הפך להיות לפיד של תורה. ומי שלא ראה את השמחה וההארה הגדולה שהיתה על פניו, בשעה שאמר את השיעור היומי וביותר את השיעור השבועי, לא ראה שמחת התורה מימיו!
באותו חום ובאותה אש יוקדת, הקרין אהבה עצומה לכל תלמיד ותלמיד. וכשתלמיד שאל שאלה, אפילו אם היתה שגויה ביסודה, מיד לקח רבינו זצ"ל את השאלה, ו'ליטף' אותה ויפה אותה והעצים אותה, באומרו: "אתה ודאי מתכוון לשאול כך וכך...". ובעוצם גאונותו הנפלאה, הצליח לשכנע את כולנו וגם את השואל, שאכן שאלה גדולה וחשובה היתה כאן.
יש מורים ורבנים שמנפים כל שאלה של תלמיד בי"ג נפות, להראות, שהתלמיד שגא, שלא ירד לעומקה של הסוגיא, שלא הבין את הנאמר בשיעור וכיוצ"ב. ברם, דרכו של רבינו ז"ל היתה שונה לחלוטין. "על כל פשעים תכסה אהבה", אהבתו הרבה לבנים – אלו התלמידים – גרמה לו לנהוג באופן הפוך. כך קבלו גם התלמידים את אהבת התורה בדרגות הגבוהות ביותר. בכך הוא המשיך את ההנהגה אותה קיבל מרבו הכהן הגדול מאחיו, רבי שמעון שקופ זצ"ל, גדול ראשי הישיבות של הדור שעבר, שאצלו למד בישיבת גרודנא המפורסמת. שאהבתו לתורה ולתלמידיו לא ידעה גבולות.
ונסיים, בסיפור על ראש הגדולה שבישיבות שבדורנו, הלוא הוא רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהלך לעולמו לפני מספר חודשים. בהלווייתו סופר, שבשעתו, בא לבקרו בביתו הגאון המפורסם רבי חיים קריזווירט זצ"ל. לאחר מכן נשאל, הלוא אתה מבוגר ממנו בהרבה וגם הרבה יותר גדול ממנו בתורה, אם כן מדוע זה הלכת לבקרו? השיב הגר"ח קריזווירט: "אדם שמכיר את השמות של שלושת אלפים התלמידים שבישיבתו, אני חייב לנהוג בו כבוד ולבקרו". כשסיפרו זאת לראש הישיבה הגנ"צ פינקל, חייך ואמר: "אינני בטוח שאני זוכר את שלושת אלפים השמות של תלמידי הישיבה, אבל מה שאני בטוח, שאני אוהב כל אחד מהם בכל הלב".
סיכום: השי"ת נתן את התורה לעם ישראל מגודל אהבתו אליהם ובכך רומם אותם על כל העמים והלשונות. גם העברת התורה נעשית מאיש לאיש, מרב לתלמיד, חייבת להיעשות מתוך אהבה רבה, שאם לא כן היא לא תיקלט בליבו של התלמיד. אין התורה כשאר החכמות ואין הרב כשאר המורים. היא חכמה אלוקית ויישות רוחנית, היא עוברת ישירות לליבו ולנפשו של התלמיד. ענקי הרוח, מלמדי התורה, ליבם מלא אהבה בלי גבול לתלמידיהם.
